מקסימוס ניהול פרוייקטים בע"מ נ' אמסלם ואח'

החלטה

בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד המונע מהמשיבים לבצע כל דיספוזיציה בזכויות במבנה המצוי בשדרות ההסתדרות 8 בחיפה והידוע כגוש 11665, חלקות משנה 15/15, 14 (להלן: "הנכס") ובכלל זה בציוד המצוי בתוך הנכס ו/או במערכותיו ו/או בתשתיותיו. הבקשה הוגשה בלא שהוגשה תובענה.

על פי הנטען בבקשה, ביום 1.10.12 נחתמו בין הצדדים הסכם שכירות ותיקון להסכם השכירות (להלן: "ההסכם"), שעל פיהם שכרה המבקשת מהמשיבים את הנכס לשם ניהול עסק של מועדון. לטענת המבקשת התקשרה בהסכם עקב הטעיה ותרמית מצד המשיבים, אשר במעמד כריתת ההסכם מסרו לה כי ב-15 השנים הקודמות נוהל במקום מועדון, וכי אין מניעה לקבל רישיון עסק לניהול עסק מסוג זה בנכס. בדיעבד הסתבר למבקשת כי ללא תשלום היטל השבחה לוועדה המקומית לא יאושר שימוש חורג בנכס לצורך ניהול מועדון, דבר שמנע קבלת רישיון עסק לניהול מועדון בנכס.

לאחר כריתת ההסכם השקיעה המבקשת סכום של כמיליון ₪ על מנת לאפשר פתיחת המועדון. דא עקא כי זמן קצר לאחר מכן, בסוף חודש ינואר 2013, הפעילה המשטרה צו סגירה שניתן לעסק. או אז הסתבר למבקשת כי המועדון שנוהל במקום נוהל ללא רישיון עסק, נגד בעליו ננקט הליך פלילי ולעסק ניתן צו סגירה.

החל משלב זה החלה בין הצדדים חליפת מכתבים, שבהם האשים כל צד את הצד שכנגד בהפרות יסודיות של ההסכם.

במכתבם מיום 21.3.13 הודיעו המשיבים למבקשת, כי בשל הפרות ההסכם על ידיה הם רואים עצמם חופשיים להשכיר את הנכס לאחרים החל מיום 1.4.13, וכי אינם רואים עצמם מחויבים למבקשת (סעיפים ט' וי"א).

במכתבם מיום 15.4.13 חזרו המשיבים וציינו כי עקב הפרות יסודיות של ההסכם על ידי המבקשת אין לה עוד חזקה במקום, וההסכם בטל ומבוטל (סעיף 12).

בתגובה דחתה המבקשת את דברי המשיבים.

לטענת המבקשת, נודע לה שהמשיבים החליפו את מנעולי הנכס, וכי הם מנהלים משא ומתן להשכרתו לאחרים, ומכאן הבקשה. המבקשת מציינת כי בכוונתה להגיש תובענה לצו מניעה קבוע ולפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לה.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, הן מחמת אי הגשת תובענה, הן לגופה, והן מחמת שיהוי.

אי הגשת תובענה

תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט "ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין". בפסיקה נקבע כי בהתאם לתקנה זו "נדרשים טעמים מיוחדים למתן סעד זמני טרם הגשת התובענה" (רע"א 3271/09 עזבון המנוחה רבקה מבורך ז"ל ואח' נ' אחמד סראחן ואח' (28.4.09) בפסקה 4 להחלטה).

במקרה זה המבקשת לא הצביעה על טעמים כלשהם, ובוודאי שלא על טעמים מיוחדים, המצדיקים מתן סעד זמני בלא שהוגשה תובענה.

אי התקיימות התנאים למתן סעד זמני

בהתאם לתקנה 362 לתקנות, שניים הם התנאים שעל מבקש סעד זמני להוכיח על מנת לזכות בבקשתו: האחד – על המבקש להוכיח קיומה של זכות לכאורה שעל בסיסה זכאי הוא לסעד זמני עד תום הדיון. במסגרת זו על המבקש להצביע על סיכויים טובים לזכות בהליך העיקרי, או לכל הפחות על קיומה של שאלה רצינית העומדת לדיון. השני – על המבקש להראות שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, דהיינו שהנזק שייגרם לו מאי מתן הצו עולה על הנזק שייגרם למשיב אם הצו יינתן. לגבי היחסים בין שני תנאים אלה נפסק כדלקמן:

"כלל הוא כי, לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד, סיכויי התביעה העיקרית או למצער - האם עומדת שאלה רצינית לדיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני, מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי - האם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנילווים לתביעה העיקרית עלול אי מתן הצו להסב נזק גדול יותר למבקש מכפי הנזק העלול להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו. בדיקת קיומו של התנאי הראשון נעשית באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית; בחינת התנאי השני היא, בעיקרה, מעשה של איזון אינטרסים ובענין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים למתן הסעד הזמני מתקיימים יחסי גומלין. ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. באופן דומה, במצב שבו נראה, על פני הדברים, כי התביעה היא תביעת סרק, הרי שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעברו של המבקש (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' יצחק אמר, פ"ד נו(1) 529)" (רע"א 5288/07 דוד נפטי בשם עזבון בנימין ושולמית נפטי ז"ל נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ ואח' (25.6.07) בפסקה 7 להחלטה).

במקרה זה מדובר בבקשה הכרוכה בתביעה שעילתה חוזית, ומשמעותה היא עתירה של המבקשת לאכיפת ההסכם. אלא שמעיון במכתבים שהוחלפו בין הצדדים, אשר צורפו לבקשה, עולה כי התמונה אינה כה חדה וחד משמעית, כפי שמנסה המבקשת להציגה: כל אחד מן הצדדים טוען כי ההסכם הופר הפרות יסודיות על ידי הצד השני, והמשיבים ביטלו את ההסכם לפני חודשים ארוכים. לא ניתן בשלב זה להעדיף טענותיו של צד אחד על פני טענותיו של הצד האחר. לשם דוגמא אציין את נושא אי קבלת רישיון עסק, אשר על פי הנטען על ידי המבקשת נובע מאי תשלום היטל השבחה, בעוד שהמשיבים טוענים שהדבר נובע מהתנגדות משטרת ישראל בשל מיהות מבקש הרישיון. התביעה מעלה, אומנם, שאלה רצינית הראויה לדיון, אך אין מדובר בתביעה שניתן לומר לגביה על פניו כי סיכוייה להתקבל גבוהים, ואפילו כי הסיכוי שתתקבל עולה על הסיכוי שתדחה. בנסיבות אלה, רק אם מאזן הנוחות נוטה באופן ניכר לטובת המבקשת, יהיה מקום להיעתר לבקשה.

אלא שבדיקת מאזן הנוחות מובילה למסקנה כי אין הוא נוטה לטובת המבקשת. בבדיקת מאזן הנוחות בודק בית המשפט את מידת היכולת להשיב את המצב לקדמותו אם לא ינתן הסעד הזמני והמבקש יזכה בסופו של יום בתביעתו. נטיית בית המשפט לתת סעד זמני גדלה כאשר קיימת סכנה ממשית ליכולת להשיב את המצב לקדמותו (ראה למשל: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' יצחק אמר ואח' (30.4.01)). על כן נקבע בפסיקה כי כאשר הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי מתן הסעד הזמני הינו נזק שניתן לפצות עליו בכסף, מהווה הדבר שיקול שלא ליתן סעד, ראה למשל: רע"א 8553/07 ג'מאל כתאני נ' עודד שכטר ואח' (27.2.08) בפסקה 11 להחלטה. באותו עניין נקבע כי אפילו כאשר אי מתן סעד זמני מוביל לפינויו של שוכר נכס מקרקעין, המנהל בו עסק, מהנכס ולהפסקת פעילות העסק, אין מדובר בנזק בלתי הפיך, אלא בנזק כספי הניתן לפיצוי. מקל וחומר שהדברים נכונים במקרה זה, שבו המבקשת כלל לא החלה להפעיל עסק בנכס.

מכאן שגם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות.

שיהוי